אני אופטימיסט. לא רבים יגידו את זה עלי במבט ראשון, אבל כל תלמיד שנה א' בפסיכולוגיה יודע שנדרשת מידה רבה של אופטימיות חסרת שחר כדי להאמין שיום אחד תצלח את המסלול הזה ותצליח למצוא בו פרנסה.
כאופטימיסט, אני מאמין שיום אחד (לקראת סוף אפריל) יסתיים המשבר הזה ונתחיל לחזור ולהתניע את הארגונים שלנו. כשאני מדמיין כיצד נראית החזרה לשגרה הזו, אני לא מדמיין הכרזה דרמטית ומצעדי ניצחון ברחובות. אני מדמיין גל הולך וגואה של אנשים אשר לאט לאט בונים את שגרת יומם מחדש.
התחלה מחדש
ואז אני מדמיין איך נראית ההתחלה מחדש, ההתנעה. אני רואה איך כולנו צוללים מיד לעבודה ומנסים לשכוח את שהיה, מטביעים את עצמנו בניסיון לפצות על מה שאבד. אבל ההתעוררות איטית. העולם כולו מלקק את פצעיו. ומה אם אלה שפוטרו ולא יחזרו ? ומה אם הקשיים שחוותה כל משפחה כשהלכה לאסוף דמי אבטלה ?
אז אולי כמה מילים על התאוששות ארגונית.
משברים, כמו שכולנו כבר יודעים, כשמם כן הם, מהווים נקודת שבר בין מה שהיה לפני למה שהיה אחרי.
שברים אלה מתקיימים סביב ידע והבנה של האירוע, כולנו היינו בבית, אולי נפגשנו בזום אבל שיחה תכליתית אינה תחליף לשתיית קפה והתעדכנות על מה קורה. מה גם שהמצב המשפחתי והכלכלי שלנו עבר מערבולת ואינו כשהיה. שברים גם מתקיימים בתחושות ורגשות, אולי התערער אמוני בארגון בעקבות ההוצאה לחל"ת, אולי אנשים שהיו משענת רגשית עבורי לא חזרו. שברים יהיו גם כיוון שהארגון לא מתפקד באותה הדרך, הארגון שלי כבר לא מתפקד כפי שהיה פעם וגם ממני נדרש להתאים את התפקוד שלי. כולנו למדנו להכיר טכנולוגיות חדשות, וגם את המגבלות שלהן. בוודאי ששברים מתקיימים גם במנהיגות ובעיקר בהעדרה, במיוחד עבור אלו שהוצאו לחל"ת וכבר לא היו חלק אינטגרלי מהארגון.
עומר ואלון (1994) רואים במשבר, נקודה בזמן בה נשברו אחד או יותר רצפים המאפשרים לנו תחושה של המשכיות. ואשר כדי להתאושש מהם נדרש לגשר על הרצפים שנשברו ולשקם אותם. ארבעה רצפים חשובים במיוחד ביציאה ממשבר:
רצף קוגניטיבי - הבנייה משותפת של מהלך המשבר והבנה של משמעותו עבור כלל הצוות או הארגון
רצף רגשי - יצירת מקום מכיל לרגשות שעלו במהלך המשבר והכלתם על ידי הצוות או הארגון
הרצף התפקודי - יצירת המשך לפעילות תוך מעבר לדפוס פעולה המתאים למציאות החדשה
רצף מנהיגותי - החזקה של הצוות או הארגון וייצוג הסמכות הארגונית.
אז איך מתאוששים ממשבר ? מאחים את השברים ומגשרים עליהם.
לא חוזרים ישר לעבוד. אוספים את האנשים בתחילת היום.
מבצעים שיחת עדכון ניהולית. בשיחה מספרים את סיפור הארגון במהלך המשבר, מרכיבים ביחד את החלקים מכלל אנשי הצוות ונותנים גם מקום להשלים פערים במתרחש בחיים הפרטיים.
נותנים מקום לאוורר מעט את הרגשות על הארגון, ומזהים את אלו אשר נזקקים לשיחה אישית יותר.
לוקחים אחריות על הארגון, על ההחלטות הטובות, ההחלטות הקשות וההחלטות הפחות מוצלחות.
מבנים ביחד את הדרך והציפיות מהצוות לקראת השלבים הבאים של החזרה לשגרה.
אני אופטימיסט, אבל עם ניסיון. אני יודע שקשה מאוד לארגון שרוצה לפרוץ ולרוץ לעצור רגע לפני קו הזינוק ולסדר את המחשבות והרגשות. אבל אם תחשבו על זה לרגע, דמיינו שהייתם במירוץ, האם זה לא בדיוק מה שהייתם עושים רגע לפני יריית הזינוק ?